השוויון שולל אפליה או העדפה של בני אדם מטעמים של גזע, צבע, מין, לשון, דת, השקפה, לאום, מוצא, מעמד חברתי, נטייה מינית וגיל. השוויון הוא היסוד החשוב ביותר עליו נשענת הדמוקרטיה והוא חיוני הן לדמוקרטיה הפורמלית, והן לדמוקרטיה המהותית. חינוך והשכלה הם הכלי החשוב ביותר לצמצום פערים חברתיים וכלכליים הן ברמת הפרט והן ברמת הקבוצה. שוויון בנגישות לחינוך ברמה נאותה החל מן הגיל הרך ועד להשכלה הגבוהה, הוא גורם מרכזי במימוש האידאל של שוויוניות בחברה הדמוקרטית. הדינמיקה של בידול ואי שוויון יצרה בישראל מערכת חינוך המפולגת ומפוצלת לפי קווים של לאום, מעמד, עדה וזרם דתי. (אבו עסבא, 2005)

נושא האי שוויון במערכת החינוך ובהשלכה הגבוהה נידון באופן נרחב בידי חוקרים ועלה בוועדות ממשלתיות שונות (דברת 2003, שוחט 2007). בכל המחקרים והנתונים עולה תמונה של פערים משמעותיים בין מערכת החינוך הערבית לבין מערכת החינוך היהודית. אמנם ישנם חוקרים (יוגב, אדלר) הטוענים כי הפערים הצטמצמו עם השנים, כולם מצביעים על תופעות של אי שוויון מערכתי, כאשר חלקם טוענים אף מכוון (דגן סביריסקי, אבו-עסבא). 

מדיניות החינוך בישראל

בפרק זה נציג את מדיניות החינוך המרכזיות של מדינת ישראל כפי שהיא לידי ביטוי בשנים האחרונות. יוגב (יוגב, 2007) מתאר שתי סוגים מרכזיים של מדיניות משרד החינוך, מדיניות העצמה ומדיניות הסטנדרט. כל מדיניות עוצבה בהתאם לשר החינוך ולממשלה שהייתה. במהלך העשור האחרון חל שינוי קיצוני בקווי המדיניות המרכזיים . המדיניות, אשר הדגישה את העצמת בית הספר והמורים, עברה מהפכה בראשית שנות האלפיים הפכה מדיניות החינוך בישראל למדיניות השמה דגש על "סטנדרטים חינוכיים" והישגים לימודיי של התלמידים. לקביעת המדיניות קיים השפעה בין לאומית מתהליכים אשר התרחשו בארה"ב ובבריטניה החל משנות השמונים.

1. 1.    מדיניות ההעצמה: התקיימה בין השנים 2000-1991 עם כניסת שרי מר"צ למשרד החינוך (שולמית אלוני, אמנון רובינשטיין). מדיניות זו התקיימה בתקופת שלטונו של המערך ובעת כהונתו של יצחק רבין כראש הממשלה. התכנית, שנקראה "ממשלת ישראל מאמינה בחינוך", העמידה במרכז העניינים את הצורך ב"מיצוי הפוטנציאל" של התלמיד באמצעות שינויו של בית הספר והבניתו מחדש בידי צוות הניהול והמורים.  

. היבטים של אי שוויון בהשכלה הגבוהה

בפרק הקודם תיארנו כי מערכת החינוך במגזר הערבי מאופיינת בפערים ואי שוויון בתשומות הבאות לידי ביטוי בעיקר מחסור בתקציבים אשר משפיעים על התפוקות הישגי התלמידים במערכת החינוך. אותם תלמידים, בוגרי מערכת החינוך הערבית המעוניינים לגשת ללימודים גבוהים נתקלים בקשיים משמעותיים בכניסה למערכת בשל תשתית חינוכית לקויה. בפרק זה נתאר את הקשיים העומדים בפני סטודנטים החל משלב הקבלה ובלימודים עצמם. אנו נראה כי בדומה למערכת החינוך, גם בהשכלה הגבוהה קיימים פערים בין יהודים לערבים שבאים לידי בהיבטים של אי שוויון ואף אפליה, בהשכלה הגבוהה.

.משפט וחינוך בישראל

ביטויים חקיקתיים של הזכות לחינוך 

כעת נציג את ההיבטים החוקתיים הקשורים לחינוך כפי שבאים לידי ביטוי בחוק הבינלאומי, ובחוק הישראלי.

4.1 הזכות החינוך בהגדרת הקהילה הבינלאומית     

 בשנת 1966 נחתמה האמנה הבינלאומית לזכויות כלכליות, חברתיות ותרבותיות (ICESCR) הכוללת את הזכות לחינוך. בנוסף על אמנה זו, ישראל חתומה על שתי אמנות נוספות הקשורות לזכות לחינוך: האמנה לביעור אפליה גזעית משנת 1965, האוסרת על אפליה מטעמי גזע בכל הקשור להנאה מזכויות כלכליות, חברתיות ותרבותיות. יסודות הזכות לחינוך הינם: 

• • הכרה עקרונית של המדינות בזכות כללית לחינוך.


• • החינוך יהיה מכוון לפיתוחה המלא של האישיות והכבוד העצמי, הכבוד לזכויות וחירויות האדם, לשלום, סובלנות ואי אפליה.

האמצעים להשגת הזכות לחינוך הם: חינוך יסודי חובה וחינם לכל, חינוך על-יסודי נגיש לכל והתקדמות הדרגתית לחינוך על-יסודי חינם, השלמת חינוך בסיסי לאנשים שלא סיימו חינוך יסודי, חובת פיתוח של מערכת בתי ספר, מערכת מלגות ושיפור מתמיד בתנאים של עובדי ההוראה, השכלה גבוהה נגישה לכל על בסיס יכולת והתקדמות למטרה של השכלה גבוהה חינם, הכרה בזכות ההורים לבחור את בית הספר בו ילמד ילדם, כולל בחירת בתי ספר שאינם ציבוריים, כל עוד הם עומדים בסטנדרטים חינוכיים שקבעה המדינה, בכדי לאפשר חינוך ילדים בצורה התואמת את אמונות הוריהם.

תקציר. 2

מבוא. 3

1. מדיניות החינוך בישראל. 5

2. החינוך במגזר הערבי 7

2.1 מאפיינים:. 7

2.2 השתתפות במערכת בחינוך. 7

3. היבטים של אי שוויון בהשכלה הגבוהה. 10

3.1 השתתפות במערכת ההשכלה הגבוהה. 10

3.2 נגישות להשכלה גבוהה. 11

4.משפט וחינוך בישראל. 13

4.1 הזכות החינוך בהגדרת הקהילה הבינלאומית. 13

4.2          החקיקה בישראל. 13

4.3 בתי המשפט כזירה לשינוי חברתי 15

5. סיכום. 19

6. המלצות. 20

רשימה ביבליוגרפית. 22

נספחים  23